להצטרף לנסיעה בחינם

אם לכתחילה לא הסכימו לו לעלות ובכל זאת הוא עלה, או שהתנו עימו שישלם, הרי הוא צריך לשלם. ואם הוא עלה בלי לבקש רשות וגם לא אמרו לו כלום עד גמר הנסיעה, יכל לשלם כפי שנהנה, ואם מוכח שלא היה מזמין מונית אלא היה נוסע באוטובוס יש לשלם כנסיעה באוטובוס.
אם לכתחילה אמרו לו שיעלה בתנאי שישלם, פשוט הדבר שמחויב לשלם ולא אומרים בזה כופין על מידת סדום, כמבואר בשו"ע (סימן שסג סעיף ו): הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. יעו"ש. וביאר הסמ"ע (שם ס"ק יד): בכה"ג בכל ענין אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום. ע"כ. ואם לא אמר לו צא, כתב השו"ע (שם) אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. יעו"ש. ולכאורה הוא הדין בנידון דידן דאם לא אמרו לו צא אינו חייב לשלם (תשלום מלא), אמנם אין הדבר כן, דהתם היינו טעמא משום שנח לבעת הבית שיגורו בבית, דביתא מיתבא יתיב ושאיה יוכת שער, כמבואר בגמ' (ב"ק כא.) הובא בסמ"ע (שם ס"ק טו). והכא בנידון דידן לא שייך האי טעמא. ואין להקשות מדברי השו"ע (סימן קעד סעיף א) ע"פ הרמב"ם (פי"ב מהל' שכנים ה"א): האחין או השותפין שבאו לחלוק השדה וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה שוה לגמרי, חולקין לפי המידה בלבד. ואם אמר אחד: תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחד, שומעין לו, וכופה אותו על זה, שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא. ע"כ. והחילוק ברור, דהתם אין שום סיבה לעכב בחלוקה, ואין אחד נוגע לחבירו כמלא נימה, וזה נהנה וזה לא חסר, מה שאין כן הכא שהמונית שכורה לשימוש של הראשונים ואינו יכל להשתמש בשלהם בחינם היכא דגילו דעתם דלא ניחא להו בזה, וכמו שכתב בסימן שסג ס"ו. והרמ"א (סימן קעד סעיף א) כתב: וי"א דאין שומעין לו, אלא צריך להעלות בדמים עד שיתרצו חביריו) (טור בשם הרא"ש), ויש אומרים דהוי ספק, וכל דאלים גבר (מרדכי סוף פ' קמא דב"ב בשם מהר"ם). יעו"ש. וכתב הפת"ש (סימן קע ס"ק א) בשם הנודע ביהודה (תניינא חו"מ סימן כד): ואף דכופין על מדת סדום, אומר אני דלא שייך בזה מידת סדום, כיון שיודע שהתחתון צריך לזה ויהיה מוכרח לפייסו בזוזי. ולא מיבעיא לדעת הרא"ש [ב"ב פ"א סי' מ"ו] שהוא דעת הי"א שהביא רמ"א בסימן קע"ד סעיף א' בהג"ה, פשיטא דלא שייך כופין במידי שיודע שחבירו יהיה צריך להעלות לו בדמים, אלא אפילו לדעת הרמב"ם (פי"ב משכנים ה"א) שהוא דעת המחבר שם בשו"ע, מ"מ היינו בשדה של שותפות שיש לזה זכות כמו לזה ועדיין לא הוכר חלקו של שום אחד, ושום אחד לא הוציא הוצאות כלום, ס"ל להרמב"ם שכופין על מדת סדום, אבל היכא שזה הוציא הוצאות וחפר נגד שדה שלו שיבואו המים לשם, ואח"כ רוצה זה שלמטה ליהנות מהחפירה זו בחנם וליהנות משל חבירו ממש, לא שייך כופין על מדת סדום, והרי זה דומה למי שרוצה לדור בחצר חבירו אפילו בלא קיימא לאגרא, וכי יש שום הוה אמינא שיכוף זה את חבירו שיניחנו לדור בחצירו חנם. ועד כאן לא אמרו (ב"ק כ' ע"ב) אלא שכבר דר בו שאין צריך להעלות שכר על העבר, ועיין בתוס' ב"ק כ' ע"ב בד"ה הא אתהנית. ואמנם מדברי המרדכי בפרק כיצד הרגל (ב"ק סי' ט"ז) שהביא רמ"א בסימן שס"ג סעיף ו' שכתב הטעם שלא יכול לכופו לדור בו בחנם, משום דאי בעי בעל החצר להשכירו היה יכול כו', משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחילה, מ"מ נלע"ד דעכ"פ פשוט שזה רק להרמב"ם בריש סימן קע"ד הנ"ל, אבל לדעת הרא"ש הנ"ל פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום. עכ"ד יעוש"ב.
ובאופן שלא התנו עימו שישלם אלא הוא עלה ושתקו ולא אמרו לו דבר, וכעת לאחר מעשה הוא בא וטוען שכופין על מידת סדום היות ואין להם הפסד מכך שהוא עלה, ולכל היותר הוא רוצה לשלם כנסיעה באוטובוס, נראה לעניות דעתי דאין זו טענה, דאם כן היה לו להתנות ולומר כן מראש, כמבואר בשו"ע (סימן קנח סעיף ט) גבי מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו (שם סעיף ו) וגדר ג' רוחות וכו' לא חייב ליתן ואם גדר רביעית מגלגלין עליו את הכל, ואם מתחלה אמר לו ניקף: לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירא בר זוזא דהיינו גדר של קוצים, אינו נותן לו אלא דמי נטירא בר זוזא. אפילו לא אמר לו כן אלא לאחר שגדר השלישית, כיון שאמר לו קודם שגדר הרביעית. יעו"ש. וראה בנתיבות (ביאורים ס"ק ח) דהקשה, דהא הרמב"ן בחידושיו לב"ב כתב, דרב הונא דסבר דלפי מה שגדר הוא מטעם, דס"ל דהוי כשדה העשוייה ליטע דעומד לכך לגדור כפי מנהג העולם, ובשדה העשויה ליטע אינו יכול לומר טול עצך ואבניך. וא"כ קשה, לפי מ"ש הסמ"ע בסימן שע"ה ס"ק ד' דאפילו בשדה העשויה ליטע שומעין לו, וכן בסמ"ע [שם] ס"ק י"ג גבי חורבה, דדוקא כשיש לו לבנות בלי קיפוח פרנסתו ע"ש, א"כ ה"נ יאמר לו אפילו אחר שבנה טול עצך ואבניך, וביאר דדוקא ביורד שלא ברשות שירד לשדה חבירו לבנות יכול לומר טול עצך ואבניך. משא"כ הכא ששניהם צריכין להגדר, דמי לשותף המבואר בסימן קע"ח (סעיף ג') בהג"ה דדוקא כשמיחה יכול לומר טול עצך ואבניך, אבל כשלא מיחה אינו יכול לומר טול עציך ואבניך, וה"נ כיון שהוא טובת שניהם אינו יכול לומר טול עציך וכו'. יעו"ש. וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סימן קכד) שנשאל גבי ראובן ששכר קרון לשלוח סחורה לעיר גדולה והיה לו סחורה למלאות חצי קרון והניח לשמעון ליתן סחורה שלו בחצי הקרון הריק ותובע ראובן משמעון שישלם לו חצי הוצאות, ושמעון אומר שזה נהנה וזה אינו חסר כופין על מידת סדום וכו' ובתוך הדברים כתב: דהוי כיורד על דעתו ועל דעת חבירו, דהרי מעשים בכל יום דמי ששוכר עגלה להוליך סחורה אחת מחשב בלבו שמא יזדמן עוד מי שירצה להוליך בדרך זה איזה סחורה ויסייע לי בתשלומי העגלה וכו'. עכ"ד יעוש"ב שהביא גם מדברי הנתיבות הנ"ל, והעלה דצריך לשלם שני שלישים בתשלומי חצי הוואגן. ובספר נאות מרדכי (חי"ב סימן תכז אות ח) כתב: ברור שאם ראובן ושמעון שהם שני אנשים שונים, ושניהם רוצים ליסוע לאותו מקום והחליטו ליסוע יחד, ואחר כך הצטרף אליהם עוד אחד אז מחלקים לפי נפשות, מאחר שהשניים הראשונים הם נפרדים שכל אחד משלם בפני עצמו, ואם היה מתאפשר היה נוסע לבדו, וגם השלישי הוא בפני עצמו. יעו"ש. ואם חשיב כשותף יש לחייבו כשותף ולהתחלק בשווה בהוצאות המונית. ועוד דכתב הרמ"א (סימן רמו סעיף יז) ע"פ תרומת הדשן, האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה וכו'. ע"כ. אכן הרמ"א (סימן שסג סעיף י) הביא מ"ש הב"י בשם הרשב"ץ: האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר. ע"כ. ובש"ך (סימן רמו ס"ק ט) נשאר בצ"ע. ובסימן שסג (ס"ק יג) כתב ע"פ הב"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה. יעו"ש. וע"ע בשו"ת דובב משרים (ח"א סימן מב). ועוד כתב הרמ"א (סימן רסד סעיף ד): וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות). ע"כ. וביאר הנתיבות (ביאורים שם ס"ק ז) והיינו שהשביחו, כגון שאמר לו אכול עמי או דור עמי, חייב לשלם, וכ"ה בהדיא בר"ן פרק שני דייני (כתובות ס"ג ע"א מדפי הרי"ף), אבל כשמצילו מן ההיזק דינו כמבריח ארי וכהשבת אבידה, וכפי שנתבארו דינים אלו בכאן. יעו"ש. ולפי זה לכאורה יש להקשות על מה שכתב בפתחי חושן (גניבה פ"ח סעיף יג): המוציא הוצאות להצלת עצמו או ממונו, ומתוך כך נהנה גם חבירו, אם לא הוצרך להרבות בהוצאות עבור חבירו, אף על פי שבלי הוצאותיו לא היה חבירו ניצול, אינו חייב לשלם לו כלום וכו'. ע"כ. ובהערה הביא מקור הדין וכתב: רמ"א סימן רסד סעיף ד, וכפירוש הנה"מ שם, דזה נהנה וזה לא חסר הוא, וכתב הגר"א דדמיא למקיף את חבירו לצורך עצמו, וכמו שנתבאר לעיל. וכתב בנה"מ סימן קעח סק"ג דאיירי כשלא נתפסו על ענין אחד, ואפשר להציל עצמו מבלי להציל חבירו. אבל כשנתפסו על ענין אחד וא"א להציל האחד בלי חבירו, כופה לחבירו ליתן לו חלקו, דומיא דשיירא שעמד עליה גייס בסימן ערב סעיף טו דמחשבין לפי ממון או לפי נפשות, ומה לי גייס או שר שמעליל, וכן במ"ש הרמ"א בהצלת ספריו וספרי חבירו, ועי' עוד בדיני נזיקין. ונראה שהמזמין מונית והצטרף אליו אחד, הוי כהוציא לצורך עצמו, וכ"ש כשביקש ממנו להצטרף, ומ"מ אם ידע שגם חבירו רוצה במונית והזמין ע"ד שניהם, אף על פי שלא אמר לו, אפשר דהוי כירד ע"ד שניהם וצריך לשלם מה שנהנה. עכ"ד. וצ"ע, הא כבר כתב הנתיבות (סימן רסד ביאורים ס"ק ז) דכל הא דאמרינן זה נהנה וזה אינו חסר היינו דוקא במציל דחשיב כהשבת אבידה ולא במשביח, והדוגמה של מונית חשיב משביח ולא מציל, וצ"ע. ועוד, דבנידון דידן חשיב זה נהנה וזה חסר, היות ולא דומה שלשה נוסעים ברכב לארבעה, ויש יותר צפיפות וכו', ומצינו דאף חסרון מועט חשיב חסר לגבי האי דינא, כמבואר בגמ' (ב"ב נט.) לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין לא דכולי עלמא כופין ושאני הכא דאמר ליה זימנין דמותבת שרשיפא תותך וקיימת וקא חזית. ע"כ. וכן נפסק בשו"ע (סימן קנד סעיף ו) מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו, בין חלון גדולה בין חלון קטנה, בין למעלה בין למטה, בעל החצר מעכב עליו, שהרי אומר: תזיק לי בראיה ואף על פי שהוא גבוהה תעלה בסולם ותראה. ע"כ. וכתב הקצות (שם ס"ק א): וכיון דזמנין דאית ליה היזק תו לא שייך ביה מדת סדום, אף על גב דאינו היזק ממש, כל שחסר קצת ומיעוטא דמיעוטא נמי תו לא הוי ממדת סדום, והתם גבי למעלה מד' אמות בחצר נמי אין כופין על מדת סדום מהאי טעמא דהוי חסר קצת וכו'. יעוש"ב. וכן הוא בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן תט) דבעילה כל דהוא מחזקינן כל אחד בשלו ולא אמרינן כופין. יעו"ש. וכן נראה מדברי המג"א (סימן קלב ס"ק ב) שכתב: ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והשני אומר לא כי אלא נפיל גורל נ"ל דהדין עם הב' דאין כופין על מדת סדום כיון שיש ריוח בהקפדה דשמא יפול עליו של ערבית ויאמר שניה' כמ"ש בח"מ סי' שי"א וכן מצאתי סי' קע"ד ע"ש ואף שבש"ך שם כתוב דוקא כשניזק מ"מ אין דבריו מוכרחים. יעוש"ב. וע"ע בשו"ת עטרת חכמים [פרנקל תאומים] (השמטות מחו"מ סימן כא). והנה כתב הרמ"א (סימן שסג סעיף ו) ע"פ המרדכי גבי מ"ש השו"ע בדר בחצר חברו שלא אמר לו צא והחצר אינה עשויה לשכר וגברא דעביד למיגר: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם. יעו"ש. וכתב הפת"ש (שם ס"ק ג) משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחילה וכו'. גם בתשובת בית אפרים חלק חו"מ סי' מ"ט כתב וז"ל, וצ"ע על הרמ"א בסימן שס"ג שכתב טעמא כיון דהוה מצי לארווחי אלא דלא בעי, והוא מדברי המרדכי [המובא בציונים אות י"ב], אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן [אלא דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא לא מצי לכופו לכתחילה]. עכ"ד יעוש"ב. וראיתי בספר שים שלום – פסקי הגרי"ש אלישיב שבסוף ספר משפט כהלכה (סימן שסג עמ' סג) שכתב: אדם שרוצה לנסוע עם חברו ברכבו, ובעל הרכב אינו מסכים שיכנס לרכב פטור שלא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר, אפי' אם נוסע לאותו מקום ממילא, כיון שממונו הוא. ורק אם נסע שלא מידיעתו פשוט מלשלם משום שזה נהנה וזה אינו חסר. יעו"ש. ובהערה שם (מס' 118) הביא מ"ש בחידושי הגר"ש שקאפ (ב"ק סימן יט אות ג) שאם יכפו אדם להניח לאחר לדור בחצירו נוטלים ממנו שליטת ביתו ועל זה קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מידת סדום בדבר דקפדי רוב אינשי. וכו'. ואמנם אין הדברים אמורים אלא באופן שאין לבעל הרכב צער כלשהו מנסיעתו של אותו אדם וכו'. יעו"ש.