מצא אבידה ליד חנות במקום שעשוי לפנות

יש לכם שאלה בדיני חושן משפט וריבית ?

פנו כאן וקבלו מענה בדוא"ל

השאלה תועבר לאחד ממורי ההוראה והרבנים המשיבים שליט”א וייעשה מאמץ לתשובה בהקדם.

אנו נשלח את התשובה אל הדוא”ל שמסרת (נא בדקו גם בתיבת הקידו”מ / ספאם) לא כל התשובות מתפרסמות באתר.

שאלה

הייתי ליד חנות במקום ציבורי (קניון רמות) וראיתי מספר משחקים על הרצפה בסמיכות לחנות צעצועים. בבוקר לפני הפתיחה ישנו איש תחזוקה שמנקה את רחבת המקום ומשליך חפצים אלו לאשפה, כמה דקות לפני שהמנקה הגיע לקחתי את האביזרים – מה דינם?

תשובה

לדעת המחבר אינו חייב להכריז ויכול להשתמש עם זה ולרמ”א יהא מונח.

מהשאלה משתמע שזה לא היה דרך הנוח ואין סימן א”כ היה מקום לומר הרי אלו שלו אך מאחר ורוב הסיכויים שזה שייך לחנות היה מקום לחייב להחזיר לחנות מדין שהמקום הוא סימן אך מאחר והוי דבר קל מבואר בהלכות אבידה ומציאה דלא הוי סימן א”כ פשטות הדין הא”ש אלא דיתכן דהוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש ומאחר ורוב הסיכויים שזה שייך לחנות יש להחזיר לחנות
ואף שדעת המחבר דביאוש שלא מדעת אין דין יהא מונח אך כאן שהשואל ציין בשאלה שרוב הסיכויים שזה שייך לחנות יש לחייב לדעת מרן להחזיר לחנות
[אולם נראה דמאחר והמנקה התחיל לנקות וכך הדרך והבעלים יודעים שאחרי 6 בבוקר מנקים את המקום א”כ ואם לא היה לוקח את האביזרים היו הפועלים לוקחים את זה יש לדמות זה למונח באשפה שעשויה לפנות
ובזה כתב השו”ע בס’ ר”ס ס”יא מצא באשפה כלי מכוסה ה”ז לא יגע בו וכתב הרמ”א דבד”א באשפה שאינה עשויה לפנות אבל אם מתחלה עשויה לפנות המטמין בה ה”ז אבדה מדעת והרי הוא של מוצאה וכתב הסמ”ע בס”ק נד שזה רק הרמ”א שפסק לקמן סעיף ד’ שכל אבידה מדעת היא הפקר.
אבל המחבר כאן לא כתב שהרי אלו שלו כיון שפוסק כהרמב”ם שכל אבידה מדעת אמנם אינו חייב להחזיר אך מ”מ אין למוצא ליטול האבידה, ולכן מרן לא כתב כאן שהרי אלו שלו.
א”כ הלכה למעשה לדעת המחבר צריך להחזיר מדין יאוש שלא מדעת אלא שהיא אבידה מדעת א”כ אין חיוב השבה אך לא יכול ליטול לעצמו
ואילו לדעת הרמ”א הדין דאבידה מדעת הרי אלו שלו
מסקנא לדינא דלדעת המחבר אינו חייב להכריז ויכול להשתמש עם זה ולרמ”א יהא מונח
אולם לאחר העיון נראה פשוט דאין לזה דין אשפה העשויה לפנות דהוי אבידה מדעת דדין אבידה מדעת זה רק ביודעים שהוא הניח שם משא”כ הכא נראה שהוא שכח שם באופן כזה הדין הוא כמו שמבואר בס’ רנ”ט ס”ג דברוב ישראל חייב להכריז וכאן טוען השואל שרוב הסיכויים שזה שייך לחנות אך עדיין יש צד דשייך ללוקחים א”כ אם יש סימן צריך להחזיר ואם אין סימן הרי אלו שלו או יהא מונח
אולם בנידון דידן דהמציאות ידועה שהגויים מנקים שם כל יום א”כ אם עבר הזמן שניקו א”כ יש לדון זה כדין רוב ישראל שרוב העוברים שם עכו”ם דהדין דהרי אלו שלו מאחר והעוברים שם עכו”ם הוא מתיאש ואף שכאן אין רוב העוברים עכו”ם מ”מ מאחר ויש זמן כל יום שהעכו”ם מנקים א”כ אם נמצא אחר הזמן הזה או שהה ברשות המוצא עד הזמן הזה הבעלים התייאשו והדין הא”ש
אך כתב השו”ע [רנ”ט ס”ג] דזה דוקא דיודעים שהבעלים ידעו מהנפילה אבל אם יש צד שלא ידעו מהנפילה הדין כמבואר בסו”ס ר”ס ושם נתבאר מחלוקת המחבר והרמ”א ביאוש שלא מדעת דדעת המחבר דאינו חיב להחזיר [רק אם יודע של מי זה חייב להחזיר דזה הנ”מ במה דלא הוי יאוש] ולרמ”א הדין דיהא מונח ובנידון דידן אין ראיה שזה של בעל החנות אף שטוען המוצא דרוב סיכויים שזה של בעל החנות מ”מ אין בירור ע”ז א”כ הדין צריך להיות שלמחבר אינו חייב להכריז וכל עוד לא יודע של מי זה יכול להשתמש [כמבואר בש”ך ס’ ר”ס] ולרמ”א הדין דיהא מונח.

רוצים להשאר מעודכנים?

הרשמו עכשיו לרשימת תפוצה