העלמת מיסים בחו"ל

שלום וברכה כבוד הרב שיחי' 

ראשית, מאוד משמח את הלב לשמוע שלמרות מגוריך בארץ ניכר, הנך שוקד על התורה הקדושה, ובוודאי הדבר מאיר לכל יהודי האיזור כמגדלור בהשפעת אור התורה גם מחוץ לארץ ישראל, אשריך ואשרי חלקך, יהיה מקורך ברוך, וחיילך לאורייתא.

שנית, במענה לשאלתך – שאלת חכם – מדברי החזו"א, כנראה כוונתך לדבריו בליקוטים לחושן משפט בביאורו לסוגיא זו בבבא בתרא נה' (סימן ט"ז אות ט') וזה לשונו, והנה כתבו הראשונים ז"ל שאין גזלנותא דמלכא דין, דמלחמה הותרה לו לפעמים, אבל גזלנותא במדינתו, לא הותרה, והלכך חוק שהוא עושה הוא בכלל דינין, גם הותר לו משפט המלך, אבל דבר שמידת הישרים להחזיק לאון, לא ניתן לו, וכתב הרמב"ן שלא הותר לו למלך לחדש דבר שלא הורגלו בו הראשונים, (וביאר החזו"א) ונראה דכוונתו ז"ל בדבר שמחזיקים אותו לאון ועקיפין. ע"כ דברי החזו"א. ומזה יצאת לדון בחיוב המסים במקסיקו מחמת שידוע שיש שימוש לא תקין בכספי המסים. 

הנה בנידון העלמת מסים בטרם נדון בדעות הפוסקים בזה, ראוי ברצוני לציין למה שכתב בשו"ת תשובות והנהגות להגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א (חלק ד' סימן שיט') בקצרה, קיבלתי מכתבך אודות התחמקות ממס הכנסה ועוד מיסי הממשלה בחו"ל, אם עובר בזה על הלכה של דינא דמלכותא או על איסור גזל, ומפציר בי מאוד להשיב, וכבר אמרתי לך בעל פה שרבני ישראל לא נהגו לומר בזה דיעה, לא להתיר בחשש גזל ודינא דמלכותא, ולא לשמש כשוטרים ומוכסים ולאסור, רק על זה לא עונים, רק מזהירים שעל כל פנים במקום שיש חשש שיתגלה ויהיה חילול ה', אין עוול כמוהו, ועלול אולי להרוויח כאן, אבל יד ה' בכל הארץ, ומפסיד ללא ספק במקום אחר. 

ולגופו של עניין, נחלקו הראשונים בגדר דינא דמלכותא במלך גוי, שדעת הרמב"ם (גזילה פרק ה' הלכה יא') שאסור להבריח מהמכס אפילו במלך גוי, וכתב שכל המבריח מהמכס עובר על 'לא תגזול', ונחלקו האחרונים בביאור כוונתו שעובר על לא תגזול בגוי ואין בזה היתר של הפקעת הלוואתו המבואר בגמרא (בבא קמא קיג) דעת מרן הבית יוסף (בספרו בדק הבית) וכן כתב בכסף משנה שיש לחלק בין אם יהודי קנה את זכיון גביית המכס מהתושבים, שאזי אסור להעלים, ויש בזה איסור לא תגזול, לבין אם גוי קנה את זכיון גביית המכס, שאזי מותר להעלים, בתנאי שלא יהיה חילול ה' וחשש סכנת נפשות, וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן שסט' סעיף ו) אולם דעת המשנה למלך שם שבמקום שיש דינא דמלוכתא, אין היתר של הפקעת הלואותו ולכן כתב הרמב"ם שיש בזה איסור גזל גם במלך גוי.

ונחלקו על הרמב"ם, הר"ן (נדרים כח) הסבור שרק אם ישראל קנה את המכס מהמלך, אסור להעלים משום חשש לא תגזול, אבל בגוי אין איסור לא תגזול, וכן פסקו הרא"ש הטור והרמ"א שם בשלחן ערוך (שסט ו) וזה לשונו, ויש אומרים דאפילו המוכס ישראל, אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך, אף על גב דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא, מכל מקום אם אדם מבריח, אין למוכס לכוף אותו ליתן, דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי. מיהו אם יש בזה משום יראת המלך, ודאי יכול לכוף אותו. עד כאן לשונו. ובביאור כוונת הר"ן נחלקו האחרונים שמדברי הרמ"א נראה שגם במקרה כזה אינו מותר לכתחילה, אלא שאם הוא מבריח, אסור למוכס היהודי לכוף אותו לשלם מחמת שאינו עובר על 'לא תגזול', אולם הגר"א בביאורו שם (ס"ק כג) חולק על הרמ"א, וכתב שהר"ן התיר אף לכתחילה להפקיע את הלוואתו, אבל מאידך אסר לשקר בכדי להיפטר מהמכס. ויעויין בשלחן ערוך הרב (גניבה סעיף ד) שחולק והתיר גם לשקר במקום שיש היתר הפקעת הלוואתו ואין חילול ה'. 

ובהכרעת ההלכה, נראה שאם אתה מבני עדות המזרח שקיבלו עליהם פסקי מרן בית יוסף, יש לפסוק להחמיר כדעת הרמב"ם, ואם הנך מצאצאי בני עדות האשכנזים שקיבלו הכרעות הרמ"א, אתה יכול להקל, אבל בשלחן ערוך הרב לבעל התניא (גניבה סעיף טו) לאחר שהביא מחלוקת הפוסקים בין מרן המחבר לרבינו הרמ"א, כתב וזה לשונו וירא שמים יחמיר לעצמו כסברא הראשונה שלא לעבור על לא תעשה שבתורה. עכ"ל.

ועדיין נשאר לברר האם שייך בזמנינו גדר דינא דמלכותא דינא, שהרי בגמרא נראה שהמלך היה ברשותו להפקיע קרקעות או אילנות מאנשים פרטיים, ועל זה נאמר שדינו נקרא דין, כמבואר באריכות (בב"ק קיג) אבל השלטונות בזמנינו בכל המדינות המפותחות, הינם שלטון דמוקרטי הנבחר על פי רצון רוב העם וכספי המסים אמורים לשמש את כל צרכי המדינה, ומצינו בזה את דברי הרשב"ם (ב"ב נד:) שכתב בביאור הדבר, מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל. עכ"ל. ולפי דבריו נראה שכל ענין דינא דמלכותא הוא רק מפני שכן הוא רצון העם, ומבואר בבבא בתרא ח' שיכולים בני המדינה להסיע על קיצתן, ובכלל זה הוא הסכמת רוב בני המדינה לכל חוקי המלכות וגביית המסים. 

ולמעשה כתב בשו"ת תשובות והנהגות הנז"ל שיש לדון היום בכמה סברות שנשתנה מזמן הגמרא, והיינו שכיון שכל אזרח במדינה נהנה משירותי המדינה, אם כן נמצא שאם הוא נהנה ולא משלם את המסים הקבועים הוא נחשב גזלן, וכעין סברא זו כתב גם בספר פתחי חושן (גניבה פרק א' סוף הערה ד) והוסיף עוד סברא שאם ישנם יהודים נוספים במדינה שכתוצאה מאי תשלום המס, יוטל על כל תושבי המדינה (והיהודים האחרים בכללם) מס יותר גבוה, א"כ נמצא גורם נזק ליהודים, ולא שייך להתיר בזה מצד הפקעת הלוואתו, ואף שיש חלק מכספי המסים שהולכים לבזבוז ואין לו תועלת מזה, מ"מ כך המנהג בכל חברה, ולכן לפי סברא זו אסור להתחמק גם בחו"ל, ומאידך גיסא יש סברא שגובה תשלום המסים נקבע מחמת שיש הרבה שמתחמקים מהתשלום, ואילו כל האזרחים היו משלמים, היו מורידים את גובה המס, נמצא שמי שמשלם את כל המסים, הרי הוא משלם עבור אלו המתחמקים מתשלום, ולפי זה יש להתיר, ויעויין גם בדבריו בחלק ג' סימן תעו' שהשיב ליהודי שרצה לעבוד במס הכנסה בדרום אפריקה ונוגע גם לנידון דידן, אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' נח') הכריע בבירור שאסור להעלים מהמכס בחו"ל והוא דינא דמלכותא.                  

ויש להוסיף ולציין לדברי הרמ"א (סימן שפח' סעיף יב) וזה לשונו מי שעוסק בזיופים וכדומה, ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח, יכולין למסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד. מי שרוצה לברוח ולא לשלם לגויים  מה שחייב, ואחר גילה הדבר, אין לו דין מוסר, שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב, מ"מ ברעה עשה, דהוי כמשיב אבידה לגויים, ואם גרם לו היזק חייב לשלם לו מה שגרם לו. עכ"ל. וכתב על דבריו בבאר הגולה (שם אות ס') לתמוה על הרמ"א שאינו דומה לאבידת גוי, והוסיף הבאר הגולה לכתוב, וכבר פשט התיקון והמנהג שמנהיגי הקהילה עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועוולה לאומות, ומכריזים ונותנים רשות לפרסם ולגלות להם על האנשים אשר לוקחים בהקפה או לווים בהלוואה ואין דעתם לשלם, והכל מדעת המנהיגים. עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הבאר הגולה (בסימן שמח' סעיף ב' אות ד') בעניין טעות גוי, וזה לשונו ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו הגויים, ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמ"ש בספר חסידים (סימן תתרעד) ורבים אשר קידשו את ה' והחזירו טעויות הגויים בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם. עכ"ל. וראה בשו"ת שבט הלוי הנז"ל שהסמיך את הכרעתו להלכה על פי דברי הבאר הגולה.    

אולם במכתבתך נכתב שהנך זוכה לעסוק בתורה חצי יום ובשאר היום עוסק במלאכה, ובזה עדיין נשאר לדון האם יש פטור, שהרי מצינו בגמרא בבא בתרא ח' שתלמידי חכמים פטורים ממסים, הן מסי שמירה ובטחון, מחמת שאינם צריכים שמירה שהותרה משמרתן, והן שאר מסים מדרשה שלמדו מהפסוק 'כל קדושיו בידך והם תוכו לרגליך' אלו תלמידי חכמים, ודרשוהו מן התורה, הנביאים והכתובים, וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמג' וחושן משפט סימן קסג' (סעיף ה') מלבד מסים הצריכים לחיי נפש, כמו מים לצרכי המדינה, שבזה גם תלמידי חכמים חייבים לשלם בתנאי שלא יטרחו בגופם משום כבוד התורה.

ובטעם הפטור יש אומרים שהוא משום כבוד התורה (חינוך מצווה רנז', וכן נראה מדברי הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה י') ויש אומרים שהוא כעין חיוב מתנות כהונה שכל העם מחויבים לפרנס את החכמים (ר"ן נדרים סב. וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשניות על אבות פרק ד' משנה ה', וראה בחזו"א חו"מ ב"ב סימן ה' אות יח')  ויש אומרים שכל המסים הוא מחמת צורך השמירה, ותלמידי חכמים אינם צריכים שמירה שתורתן משמרתן (הריטב"א, וכן דייק הב"ח שכן היא דעת הטור ביו"ד שם) והובא כל זה בבית יוסף שם ביו"ד, והנפקא מינה בין השיטות הוא במס ישיר שנגבה מכל אדם כמ"ש הב"י שם. ובש"ך כתב בשם שו"ת מהר"ם אלשקר (סימן יט) שפטור מכל מיני מכסים כמשמעות לשון השלחן ערוך. 

אך צריך לברר את גדר תלמיד חכם, והפטור שלו, הנה בגדר תלמיד חכם, כתב בספר חסידים (סימן תתרט) ודווקא אותם הלומדים יומם ולילה ואין להם עסק אחר, אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ, הרי הוא כאחרים ויסייע לכל עולים שמטילים הקהל. והובאו דבריו בש"ך חו"מ (סימן קסג' ס"ק יד) וכן כתב המאירי (בבא בתרא ח), אבל סיים הש"ך, ודעת הפוסקים אינו כן, כמו שנתבאר בשו"ע יו"ד. וזה לשונו שם (סעיף ב') ודווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבין, ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו, חוזר על דברי תורה, ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנותו. וברמ"א הוסיף הגה: ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו, שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו, ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר.  

ובביאור כוונת השו"ע עוסק בכדי חייו, האריכו הפוסקים מאוד, שהרא"ש (שו"ת כלל טו סימן ח) הסכים כדעת הרמ"ה שכתב להקל בזה, והא לך מקצת לשונו, לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם שאוכלים ושותים, וצריכים לכל צרכי הגוף, וכתיב 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', וזו היא מידה טובה שבמידות, כדתנן (אבות פרק ו') יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. ותנן אם אין קמח, אין תורה, ובברכות (לה:) אמרינן ראשונים עשו מלאכתן עראי ותורתן קבע, וזה וזה נתקיימו בידם וכו', ומכל הני שמעינן דכי פטרי לרבנן מכרגא, היינו היכי דמקיימי כפי כוחם ויכולתם מצוות 'והגית בה יומם ולילה' ולא בטלי מדברי תורה אלא לדבר מצווה או לפרנסתם ופרנסת אנשי ביתם, וכל הני חשיבי בכלל רבנן דפטירי ממסים, אבל תלמידי חכמים שאינם עוסקים בתורה תדיר אלא יגעים להעשיר ומבטלים תורה בכדי לקבץ ממון רב, לא פטירי. עכ"ל. וכן פסק שם הש"ך שאין הכוונה שעוסק בכדי חייו בצמצום, אלא אף אם עוסק בכדי שיהיה לו בהרווחה, כל זמן שהעיסוק בפרנסה הוא לא בכדי להתעשר, נחשב תורתו אומנותו, ויעויין עוד בביאור הגדר בשו"ת מהריב"ל ח"ג סימן מז שבכלל פרנסה הוא גם כל מה שישתדל להרוויח בכדי להשיא בנותיו כפי כבודו, דהאידנא רבו הנדוניות, ובשו"ת מהרש הלוי סי' כד הוסיף עוד דגם מה שמשתדל להרוויח לצורך מלבושים ותכשיטים לאשתו ובנותיו למנוע ריב ומדון מקנאת נשים מרעותיהן נשי העשירים שיש בזה משום שלום הבית ושיוכל על ידי כך לעסוק בתורה ביישוב הדעת אולם ישנם פוסקים שהצריכו שרוב היום יהיה בקדושה ורק מעט מהיום יהיה למלאכה יעויין בשו"ת מעיל שמואל סימן טו ובראשון לציון לבעל האור החיים הקדוש על השו"ע שם. 

והנה הכלל הוא בכל מחלוקת הפוסקים בדיני ממונות אזלינן בתר המוחזק, וממילא יוכל התלמיד חכם לומר קים לי בכל מחלוקת שיש בזה בין הפוסקים לקולא, אולם בענייני מסים נתבאר בשלחן חושן משפט (סימן ד' סעיף ב' ברמ"א בשם המרדכי) דהקהל נחשבים תמיד מוחזקים, ומקורו מבבא בתרא סוף פרק לא יחפור בעניין עיר ואילן, שיש לקוץ האילן קודם, ורק אחר כך לדון האם לשלם ליחיד או לא, והטעם שלמדו כן לעניין מסים, הוא משום שהמלך הגובה, נחשב מוחזק, וממילא לא יוכל הת"ח להיפטר במקום פלוגתא דרבוותא, אך למעשה לעניין פטור תלמיד חכם ממסים, כתב בכנסת הגדולה (חושן משפט סימן קסג' אות קמג') שהוא כן נחשב מוחזק,  וכן כתב בשו"ת מהרימ"ט (חלק ב' חו"מ סימן נט') וביאר שהרבים נחשבים מוחזקים רק במילתא דפסיקא להו שהיחיד חייב, ובאים להוציא בטענת ודאי, אבל במילתא דלא פסיקא להו, היאך יוצאיו ממון מספק, ועוד שהרי לעניין תלמידי חכמים, מעיקרא לא נמסרו בידי המלכות, וכן כתב בשו"ת שער יהושע (חלק ב' חו"מ סימן פה') והוסיף סברא שהרי עוברים בגביית המס מת"ח על איסור מהתורה, הנביאים, וכתובים, ולכן כיון שהוא איסור אצלם, לדינא התלמיד חכם נחשב מוחזק.            

ובגדר תלמיד חכם הנה ברמ"א הנז"ל כתב דרישות מאוד גבוהות הנצרכות בכדי להיחשב תלמיד חכם, וזה לשונו, שהוא מוחזק לת"ח בדורו, שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו, ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו. עכ"ל. אולם בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן שסא') הוסיף לדקדק מדברי הרא"ש בתשובה שאין צריך שיהיה תלמיד חכם גדול העיון והחכמה עד שעוסק בנגעים ואהלות, אלא כל תלמיד חכם שעוסק בתורה כל אחד כפי כוחו, זה בדיני ממונות, וזה במילי דברכות, וזה במילי דאגדתא, כל אחד לפי השגתו, הואיל וכל אחד מקיים כפי יכולתו והגית בו יומם ולילה, פטור מכל מיני מסים, ואין צריך שיהיה בעל הוראה. אולם יש פוסקים שהצריכו שיהיה לו לב מבין שברבות הימים יבוא להוראה. ובשו"ת יביע אומר (חלק ז' חו"מ סימן י') ליקט ובירר מאוד את כל דעות הפוסקים בזה באורך, ומסקנתו בשם ספר יפה ללב (ח"ב סימן תכט) שהעלה שכיון שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא, בכל הנזכר לעיל הן מצד איזה מסים הוא נפטר, והן מצד גדר התלמיד חכם ועד כמה יכול לעסוק במלאכת עראי, לכן התלמיד חכם יכול לומר קים לי כדעת הפוטרים אותי מן המס ופטור מכל המסים. 

ולסיכום, התשובות לשאלותיך: 

• בדברי החזו"א יש לצדד סברות לכאן ולכאן האם הוא שייך, כיון שהיום כספי המסים אמורים לשמש לצרכי התושבים, ויש בזה חומרא מצד אחד שלא שייך לדינא דמלכותא, וקולא מצד אחר מכיון ויש כאלה שבלאו הכי מתחמקים, ועיקר דברי החזו"א נאמרו באופן שכל מטרת החוק הוא נגד היושר וכולם מחזיקים הדבר לאון.

• מצד הדין הוא מחלוקת הרמב"ם והר"ן, וכן מרן המחבר והרמ"א, ויש שכתבו שהיום במדינות דמוקרטיות זה סיבה יותר להחמיר לשלם, אבל לא מצד הדינא דמלכותא, שהיה שייך רק בזמנם שהמלך היה ברשותו לעקור אילנות, אבל מ"מ יש חיוב מצד הסכמת בני המדינה כמ"ש הרשב"ם. 

• בהכרעת המחלוקת, הגר"ש וואזנר כתב להכריע כדעת הרמב"ם. ובפרט לפי מה שכתב הבאר הגולה הנז"ל, ובשולחן ערוך הרב כתב שירא שמים יחמיר כדעת הרמב"ם. 

• אם יש חשש חילול ה' אפילו בחשש רחוק מאוד, אין עוול גדול מזה כמ"ש הגר"מ שטרנבוך, ויש להוסיף שמבואר בשלחן ערוך יו"ד סימן רמג' הנז"ל שתלמיד חכם שגרם חילול ה', אינו נחשב תלמיד חכם כלל.

• ולכן מצד ההלכה נחלקו בזה הפוסקים, והגר"מ שטרנבוך כתב שרבני ישראל לא היו מורים בזה, לא לאיסור ולא להיתר, וכן נהגו רבותינו מדור דור, אולם הגר"ש וואזנר החמיר מצד הדין.

• אבל מצד ההנהגה הראויה לירא שמים, ודאי שיש להחמיר כמ"ש בשלחן הרב, וכן סיים הגר"מ שטרנבוך שם זה לשונו, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה גם זוכה להיות ישר בכל דרכיו בלא לשקר לעולם. עכ"ל. [וכבר נתבאר לעיל מחלוקת הפוסקים שיש בזה בעניין שקר.]     

• תלמיד חכם יכול להקל לעצמו מצד הדין, ובתנאי שלא יהיה בזה חילול ה' מפני פריצי עמנו, כמ"ש בכנסת הגדולה (סימן קסג' אות קי')  

• בעניין לפני עור, יש לכאורה לתלות הדבר במחלוקת האם דינא דמלכותא דינא הוא דין דאורייתא או לא, שהבית שמואל באבן העזר (סימן כח ס"ק ג) כתב שהוא דרבנן, וכן כתב בשו"ת בנין ציון (חלק ב סימן טו) אבל באבני מילואים (שם ס"ק ב) השיג על הב"ש, וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שיד), וידוע המחלוקת בשולחן יו"ד סימן ק"ס האם יש איסור לפני עור באיסור דרבנן. 

• ולמעשה כיון שנחלקו בדבר הפוס' לאיסור ולהיתר, קשה לומר שיש בזה לפני עור, אלא אם כן יש חשש אפילו רחוק של חילול ה', שבזה ודאי הוא איסור גמור, ומהיות טוב ההנהגה הראויה לברוח מכל חשש הברחת מסים העלול בסופו של דבר להביא לחילול ה'.     

ואסיים בברכת הצלחה וכט"ס, כתיבה וחתימה טובה