רציתי לשאול מה הדין בדירה שרשומה על שם שני בני הזוג אבל בעצם הבעל הוא המפרנס והאישה לא, האם מעיקר הדין הדירה שייכת לשניהם או לא, ונפק"מ אם הבעל כתב צוואה והאישה לא האם היא תקפה לכל הדירה או רק לחצי?
ואשמח לדעת למעשה בדין צוואה וירושה
א. איך נוהגים למעשה כשיש בעל ואשה שהבעל עובד ומפרנס והאשה יושבת בבית האם כשכתוב הדירה ע"ש שניהם האם מתייחסים לזה כרישום דרך כבוד או שמתייחסים לזה חצי חצי נפק"מ כשהאב כותב צוואה על הנכסים וכתב כאילו זה רק שלו האם דבריו הם לגבי הכול או רק לחצי ואף לצד שזה רק לחצי האם לגבי החצי השני כתיבתו יוגדר כבקשה מאשתו איך להתנהג בנכסים
ב. מה מנהג העולם להתייחס לצוואה בכתב יד שלא נמסר לשליש ולא נעשה בו קניין והאם יש הבדל אם אחד הילדים קיבל אותו או סתם הונח במגירה
ג. מה מנהג העולם לגבי ירושה לבנות האם נוהגים כדין תורה או שעושים חלוקה אחרת של חצי שליש שווה וכדו' מה המנהג הרווח בד"כ
א. דירה הרשומה על שניהם
בפסקי הדין הרבנים עולה כי במציאות בימינו אומדנא ברורה ביחס לכל זוג הרוכש דירת מגורים הנרשמת על שם שני בני הזוג, שללא ספק כוונתם שנכס זה יהיה רכוש משותף ללא סייג, וזאת גם אם צד אחד מימן את מרבית העלויות או את כל העלויות, כל עוד לא נחתם הסכם ממון שבו הוסכם שהנכס לא יחשב רכוש משותף.
בתשובת "בית יצחק" (חחו"מ סי' עב) קבע ביחס לנכס הנרשם על שם שני בני הזוג, הצד שמימן את מלוא הרכישה "נתכוון למתנה גמורה" בעצם הרישום, וכוונתו שיירכש נכס שיהיה רכוש משותף. בפסקי דין רבנים (חלק ו, עמ' 264) מובא מפסק דין בבית הדין הגדול, כי דירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע״ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה, שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות. יצוין, כי בפסקי דין רבניים (כרך ט"ז עמ' 354-358) מובא גישה הסוברת כי הרישום בטאבו הינה פעולה הננקטת מחמת הנוהג ואינה מבטאת בעלות. אך גישה זו לא התקבלה להלכה, ולכן ההלכה והמנהג הרווחים רואים את הרישום המשותף של הדירה כבעלות שווה של שני הזוג וזאת אף על פי שייתכן ואחד מהצדדים נתן יותר ממחצית מחיר הדירה.
כאשר האב כותב בצוואה נכסים על שמו, אלא שבפועל ברישום בטאבו הנכסים על שם שניהם, קיימת מחלוקת האם הרישום בטאבו קובע או הסכם ממון על פי ההלכה או לחלופין מאושר על ידי עורך דין וקביל משפטית גובר, במקרה שלפנינו הצוואה ללא הסכם כלשהו לא מהווה ראיה שהנכסים הם בבעלות הבעל בלבד ולכן הרישום בטאבו גובר.
ב. צוואה בכתב יד
מעיקרא, ההלכה לא מכירה בצוואה כחיוב החל במהלך חיי המוריש לחלוקת נכסי המת לאחר מותו, והטעם לכך שלפי ההלכה הדרך להעביר נכסים בחיי המוריש זה דווקא על ידי מעשה קניין ולא באמירה עתידית, ואף אם מדובר במעשה קניין מעשה זה צריך להיות בחיים ולא לאחר מותו. כמו כן, לגבי הדין של קיום דברי המת, הוראה זו מתקיימת להלכה (דעת ר"ת) דווקא שהנכסים הועברו לידי שליש.
להלכה, ישנן מספר דרכים להוריש נכסים עוד בחייו לאחר מותו, כדלקמן:
1. מתנת שכיב מרע
2. מצווה בעל פה לחלק את כל נכסיו בעת היותו שכיב מרע
3. מתנה מחיים בתנאי
לעניין צוואה שנכתבה בכתב יד המוריש ונמצאה בין כתביו, יש לומר, שבאופן זה ישנם שני חסרונות הלכתיים:
מובא במשנה (בבא בתרא קלה): "מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו – הרי זו אינה כלום", כל זמן שלא "זיכה בה לאחר".
הרשב"ם הסביר שבמציאות זו קיים חשש שהכותב לא גמר בדעתו להקנות אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה. כך פסק השו"ע (סימן רנ, סעיף כה)
אם כן, כתב יד של המוריש נכתב זמן מה לפני מותו, הרי שלא מדובר במתנת שכיב מרע והיות שאין הסתמכות על עדים וקניין ברור שמתעורר החשש של שמא כתבה ונמלך וממילא אין בכתב יד זה ממש.
כמו כן, אין אזכור לכך שהכתיבה הייתה בגמירות דעת מוחלטת ולכן קיים חשש נוסף אשר לא מקיים את כתב היד.
ג. ירושת הבת בימינו
בפשטות, הלכה למעשה הבת אינה יורשת את אביה. יחד עם זאת, בימינו, בכדי שהבנים יקבלו את ירושת האב הם חייבים את חתימת הבת על הוויתור. מצינו מחלוקת אחרונים האם הבת מחויבת בחתימה זו. המהרי"ט כתב שהבת מחויבת לחתום מדין השבת אבידה ואילו המהר"י באסן חולק עליו וכותב שהיות והיא מחויבת בחתימה היא יכולה לדרוש מאחיה שכר. המהר"א אלפאנדרי כתב שהבת תוכל לדרוש כעשרה אחוזים מן הסכום שהיה מגיע לה מהירושה.
מן הראוי לפתור בעיה זו על ידי שהאב בחייו כותב שטר 'חצי זכר', בו הוא מקנה חלק מהנכסים לבנות לאחר מותו והוי כמתנה מחיים לאחר מיתה המועילה הלכתית.
